הסיפור האישי שלי על מופע וחרדה

מופע ל1400 תלמידי תיכון במקיף א בבאר שבע. כשאנשים שואלים אותי לאיזה קהל אתה הכי אוהב להופיע, אני אומר לקהל של משפחות ומבוגרים. אז למה יום לפני המופע הזה בנוסף להתרגשות הרגשתי גם חרדה קלה? שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם חרדה, ההפך הוא הנכון, יש לה מקום של כבוד אצלי. אני חושב שהרבה מהדברים שהשגתי בחיי הונעו לפחות בחלקם מחרדה. אבל למה דווקא הפעם היא הגיעה? אז על השאלה המעניינת הזאת הרהרתי לא מעט בימים האחרונים. אני חושב שיש משהו בגיל הזה 15-18, בנוסף להורמונים משתוללים יש גם איזה ציניות מאוד ייחודית. למה לא בעצם, הרי זה גיל שאנחנו מפלרטטים עם הרגע הזה שאנחנו צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו. ומה זה בכלל אחריות ולמה שמישהו ירצה לקחת אותה על עצמו.

אז כשהגעתי לבית הספר עוד הרגשתי קצת ממנה, מהחרדה. ואז המופע כבר עמד להתחיל, נהר של מתבגרים יוצאים החוצה ותופסים מקומות מסביבי. אז אני מסתכל עליהם ומזהה את המבטים המוכרים האלה. נזכרתי. נזכרתי שבגילם למרות כל הציניות הזאת, הרגעים האלה היו בדיוק המקומות שבהם יכולתי להניח לכל המחשבות האלה בצד. אז חייכתי, לפחות לעצמי מבפנים, והם קיבלו מופע של השמחות. ואני יכול להבטיח לכם שראיתי את זה בעיניים שלהם. אבל גם אם עוד היה מקום לספק הוא נעלם כשהרבה מהם וגם המורות דאגו לומר לי אחר כך שהיה טירוף. אז כן, עשיתי את שלי, שמח בחלקי. בתמונות אפשר לראות חלק מאוד חלקי של הקהל.